בזמן האחרון, אני מודאגת מעצמי.
יש לי פלשבקים של נתב"ג. פלשבקים של ריח רכב שכור, (הריח שמקבלים בהתחלה. לא זה שמחזירים בסוף).
מידי פעם גם מתעוררת שטופת זיעה כי שכחתי לעשות צ'ק אין בטיסה הדמיונית עליה חלמתי, או קמה באמצע הלילה באכזבה שאני לא עם המשפחה שלי בסקוטלנד הירוקה. מתה על המציאות שלי, ולא הייתי מחליפה אותה בעד שום מציאות אחרת. אבל חו"ל... חו"ל יש לו סטטוס אחר.
כזה, שאם מתאפשר, אני פשוט לא יכולה להגיד לא.
תגידו פריז? אומר לכם סבבה. נח לי אתמול, גם מחר זה בסדר.
תקנו לי כרטיס לאיסלנד?? (פליז, פריטי פליז, כי אתם חברים ממש ממש טובים), אני אגיד בארוווורררר. מתי להתחיל לארוז?
what can i say??? I'm a חו"ל girl.
בא לי ממש. וזה לא משנה בכלל שאי אפשר עכשיו.
כי אחרי שאני כבר יודעת, שכשקמים בבוקר בפרובנס, יחכו לי שקיעות כאלה:
אחרי שאני מכירה כזה סוג של זריחה, שלמרבי העונג, בחורף תופיע באזור שמונה וחצי בבוקר. (שעון החיים הטובים, כלומר, שעון פרובנס), פתאום שקיעות חמסין בריח מנגל, קוסמים לי הרבה פחות.
וכשאני יודעת למשל, שביער השחור, על כל מבט החוצה שאתן, אוכל לאנדקס 500 גוונים חדשים של ירוק ישר אל תוך הנפש שלי, אז ירוק זית, וחום בננה רקובה של הקיץ הישראלי מפתים קצת פחות.
וכשאני טועמת בגט מהסופר, אין לי ברירה. זה חזק ממני. אני לא יכולה שלא לזעוף ולרטון ולומר במבטא צרפתי, "pffff, בצרפת זה טעים יותר".
am I right, or am I right????
בנתיים, אנחנו פה חוגגים את החיים בארץ היפה שלנו. אוכלים בגט לא משהו וחולמים הכי גבוה שיש.
וכל זמן שאני נושמת, בין אם יש או אין עדיין כרטיס ביד, נמלא יחד את הבאקט ליסט של כל הטיולים שאפשר לעשות.
ברוכים הבאים, טיילנים, ומפנטזי חו"ל יקרים.