ביום השלישי לטיולנו הקסום והמסודר מידי שלנו, רגע לפני שהחלטנו לצעוק חמאס, ולרוץ בעירום ברחוב רק כדי להזיז אותם משלוותם, קרה הבלתי יאמן. זה היה יום שכמוהו לא נראה הרבה זמן באזור הזה של כדור הארץ, (כדור שהיה אמור להיות ריבועי יותר כמובן, אם כולנו היינו גרמנים, סליחה, שוויצרים).
קמנו לבוקר בו כל הרחוב שגרנו בו, היה חסום לתנועה, עד 12 בצהריים.
השוויצרים קיימו, מסתבר, מרתון. כן כן. ככה באמצע החיים, שינוי!
הם יצאו לרחובות לעודד את המתמודדים והשתוללו בהתלהבות, פצחו בריקודים ומה לא.
סתם. קצת מחאו כפיים, וצלצלו בפעמוני הפרות שלהם. גם זה משהו, נו שוין. יש טיפה טוב להאחז בו כדי להאמין בעתיד האנושות. לאור העובדה שהרכב שלנו היה בן ערובה ברחוב שלו, בשביל שכמה שוויצרים יוכלו להשוויץ בכושר המושלם שלהם, החלטנו לשנות את התכנית ולקחת מסלול שונה מהמתוכנן. כי כאלה אנחנו. ספונטנים, רחמנא ליצלן.
עלינו על רכבת נוף תלולה ביותר עד לעיירה אחת, גבוה על ההר, וגם שם, הבלגן חגג. מלא רצים שחצנים. ורזים. והמעודדים היבשים שלהם. משם, חצינו בגבורה את נהר הרצים ועלינו ברכבל לראש ההר.
אמרתי אקשן?! חכו זה עוד משתפר.
למעלה על ההר, צעדנו במסלול יפיפה. באמת. קסם שאין לתאר. (דפדפו בתמונות. סגרו את הלסת כשתסיימו)
צעדנו במסלול שנראה לא אמיתי מרוב שיפה. אספנו אוכמניות קטנות מהשיחים בדרך. מושלם. שעתיים צעדנו ולא חשדנו. מה אנחנו חשדיסטים? פתאום, ממש בסיום המסלול, רגע לפני תחנת הרכבת! בום ! שוחה מיניאטורית על השביל. מכתש ענק אם הייתי נמלה. בור עצום, אם הייתי חיידק קטן. בפועל, סתם בורונצ'יק כמעט לא נראה. והרי לפניכם, בהילוך איטי, כולי במלא הדרי המכובד והידוע למרחקים, משטתחת על הרצפה כשבפי זעקה גדולה, הרגגגללללל! האדמה רעדה ונשמע הדף גדול.
ואז קול צרצר קטן שרצה להדגיש את הדממה.
פה חשדתי.
באמת. כל הסימנים הורו על כך, שהיום הזה, יהיה היום שבו יקרה משהו מעניין במיוחד.
מפה לשם, בכוחות אחרונים, ובסיוע משפחתי האמיצה הגעתי לתחנה. ואם היום הזה היה עד כה מפתיע בלשון המעטה, עכשיו, הגיע תורו של השוס האמתי.
השוויצרים! הם הרגישו!
ממש שם על פסגת ההר הכי יפה בשוויץ. על רציף הרכבת. עמדו עשרות אנשים. יש הטוענים שאף מאות. אני, מרוב בושה ויאוש רק מצמצתי לכיוונם.
הם ראו אותי נסחבת לתחנה כאילו מינימום שילוב של הפצוע האנגלי וזומבי צולע כשפני מבואסים עד הקרסול הרעוע שלי.
על כל צעד, עם פרצוף סובל שעשיתי, הם פירצפו יחד איתי. על כל כיווץ פנים איום ונורא שלי, הם כיווצו גם!
ואם זה לא מספיק. משום מקום, הסתבר שהיה שם חמ"ל לנפגעי המרתון.
אלפי מרתוניסטים עברו באזור הזה באותו היום, ורק אני, מצאתי לנכון להפצע. הם גם היו ממש אבל ממש חמודים וניסו להצחיק אותי, מיינד יו. פתאום אני הייתי זו בלי החוש הומור.
יצאתי מהמפגש הזה עם קביים, תחבושת ונקע חינם במתנה. בערך הדברים החינמים היחידים שקיבלנו בשוויץ. וגם עם תקווה בלב שכמו שהיום הזה הוכיח, לפעמים כל מה שצריך כדי שיהיה יום פיקנטי יותר, זה לבקש.
